לטייסי ספינות הקיטור תנאי עבודה טובים בהרבה במאה ה -21 מאשר לתקופת הזוהר של שייט הקיטור בין השנים 1820-1860. אז אורך החיים הממוצע של סירת קיטור היה 18 חודשים. הבעיה העיקרית הייתה שריפה. הקליפות היו מעץ והדודים הופעלו על ידי פחם וישבו על רצפת הקליפה. למעשה, סירות אדים כמעט מיושנות. הם משמשים רק להפלגות נהרות וכבתי קזינו להימורים. למרבה המזל, רובם מונעים בסולר ובעלי קליפות מתכת, מה שהופך אותם להרבה יותר בטוחים מעמיתיהם מהמאה ה -19. כך ניתן להפוך לטייס בסירות קיטור.
סוכנות פדרלית המסדירה טייסי סירות קיטור
הסוכנות הפדרלית המסדירה טייסי סירות קיטור היא משמר החופים של אירופה. הרישיון הדרוש לסירות אדים נקרא רישיון טיס ריברבוייט. נדרשת חניכה של 36 חודשים על גבי אותו גודל וסוג נהר זהה. על המועמד לבצע 12 עד 20 נסיעות, עם לפחות נסיעה אחת בששת החודשים שקדמו למועד הגשת הבקשה. 18 חודשי חניכה חייבים לשרת במחלקת הסיפון כטייס רבע, גלגל או חניך. יש להגיש 12 חודשים באותו סוג של סירת נהר ובאותם נתיבי מים שהמבקש מעוניין לטייס בהם. לכן, הצעד הראשון והחשוב ביותר בקבלת רישיון טיס לסירת נהר הוא ההחלטה איזה סוג וגודל הספינה צריך לכסות, כמו גם היכן המבקש רוצה לעבוד. בלי אלהיעדים ספציפיים שנקבעו מראש, המועמד רשאי לבזבז חלק מהתלמדותו על הכלים או הנתיבים הלא נכונים. זה יכול להאריך את משך החניכה בעוד מספר חודשים. סיבה נוספת לדעת היכן מועמד רוצה להיות טייס היא במדינות שונות ובאזורים יש דרישות רישוי משלהם. לדוגמא, ללואיזיאנה יש 3 רישיונות שונים, תלוי באיזה חלק של נהר המיסיסיפי מנווטים. מקור טוב למידע על תקנות אלה הוא "עמידת ההגה: ניווט ימי וטיס" (1994).
כמובן שלא יהיה זה רישיון שהונפק על ידי הממשלה ללא מבחן בכתב. מכסה המבחן מטיס (כמובן), שימוש במצפן, מזג אוויר, ימאות, ניווט שמימי, תקשורת, הדרכת הפלגה וניהול. על המועמד גם לשרטט תרשים של מסלול עם ציוני עומק, מיקום עזרי ניווט, ציוני דרך, תנאי נחל או תעלה, המסלולים הטובים ביותר לעקוב וכן מרחקים למסלול הכולל ובין ציוני דרך לערים.
לאחר הוצאת הרישיון הדרישה היחידה לחידוש היא מסלול היכרות מחודשת כל 5 שנים. הניסיון שנצבר בכל טיול הוא תהליך השתלמות בפני עצמו.
